כבר תקופה ארוכה שאני נמצאת בצד האחד. המלמד. מדהים כמה לומדים כשמלמדים.
כבר כמעט ושכחתי איך זה להיות שם. בצד הלומד.
טוב, לומר ששכחתי זה אולי קצת מוגזם.
אני זוכרת. במעומעם.
אני מזהה את הבזיק בעיניים. הן משתפות אותי בתחושות, בהתרגשות, בציפייה לכל מפגש.
הן מספרות על כך שזה מעסיק אותן, ממלא אותן ממש.
אנה אומרת שהיא "מסתכלת על הכל קצת אחרת",
חן ספרה שהיא מסתובבת באיקאה ומדברת לעצמה במושגים של חומרים. "אני לא מצליחה לעזוב את הpinterest..." אמרה לי רוית במפגש האחרון. "אני אוספת לי המון רעיונות, אני מבינה עכשיו שכל כך הרבה אני יכולה בעצמי לבנות".
זה כיף גדול להיות במקום הזה, זה מרגש ואני כמובן שמחה כל כך לראות אותן פורחות. אבל האמת היא שקצת התגעגעתי לחוות בעצמי את מה שהן מתארות.
השבוע קיבלתי תזכורת מעולה.
נזכרתי איך בכל פעם שאני לומדת משהו חדש, אני בעננים.
לא מצליחה להירדם בלילה מרב התרגשות, מתמסרת לחוויית הלמידה.
הראש עובד שעות נוספות, מתפוצץ מרעיונות. צמודה למחברת, רושמת לעצמי שאלות.
זה כל כך חשוב בעיני, לגדול, להתפתח, לאסוף אוצרות.
זה לא תמיד קל. ממני זה דרש לשים רגע בצד את הפחדים (מישהו אמר טכנופוביה...?)
לפנות זמן. לשנות את סדרי העדיפויות. צריך באמת להיות שם, להשקיע (אם רוצים לראות תוצאות...)
ההתחלה קשה, שפה חדשה, מינוחים שצריך לתרגל.
את זה שבהתחלה הכל מרגיש כמו סינית שכחתי....
חושבים שלא מבינים כלום... כן, זה יכול לתסכל.
אבל אז מגיע הרגע הזה, הרגע שבו אני מבינה ויודעת שאני יכולה.
הסיפוק הוא גדול כל כך, הלב מתרחב עם בואה של ההצלחה.
זו בעיני מהתחושות הטובות ביותר שיש. הגוף מתמלא בהתרגשות ובשמחה.
האוצרות הגדולים נמצאים בגילויים חדשים. חפשו משהו חדש ללמוד. זה יעשה לכם טוב.
מזמן לא הייתי פה. מרגישה את החוסר. תקופה עמוסה בטוב. הקיץ (האהוב עלי) עוד לפנינו אבל איכשהו מרגיש לי כאילו השנה כבר נגמרת. מישהו אמר לי פעם שהשגרה בישראל נמשכת מסוף חגי תשרי ועד אחרי פורים. זה הצחיק אותי, אבל אני מרגישה שיש בזה מן האמת. בכל שאר הזמן אנחנו חוגגים, מתכוננים לחגים או מתאוששים מהחגיגות ב"אחרי החגים". אז שנייה וחצי לפני השתלטותן של מסיבות הסיום ורגע לפני החופשה הארוכה של הקיץ, יש לי כמה ימים נטולי פסטיבלים.
ימי החול והשגרה נעימים לי. השקט במקום בו אני נמצאת משרה עלי שלווה ואני מודה על כל הטוב שמקיף אותי. שום דבר אינו מובן מאליו.
לפני כמה חודשים עברתי ניתוח. הסירו לי את האונה הימנית של בלוטת התריס מחשד לשאת פוליקולרית ובמילים פשוטות - חשד לגידול סרטני. אל דאגה, מחצית הבלוטה הוסרה והממצא היה שפיר. חזרתי לעבוד כרגיל לאחר פחות משבוע ואני מרגישה מצוין. אבל אני, כמו שאני .... מהרהרת. (האמת, די חופרת :)). חתיכת עניין לחפור בו הזמנתי לי.
אני מאמינה שמצבים רפואיים שדורשים טיפול הם איתות של הגוף. אני מאמינה בחכמה שלו, של הגוף. מאמינה שהוא יודע. מחלות ומכאובים הם בעיני קריאת מצוקה. בקשה להאט את הקצב, לקחת פחות ללב, לשנות כיוון או לשנות את התזונה. להשתחרר, להתרכך, להכניס רוח חדשה, לשנות את זרימת האנרגיה. זה התברר לי די מהר כשסבלתי מגרד בכפות בידיים וזה לגמרי שקוף לי בכל פעם שאני מרגישה את הסינוסים שלי מתמלאים או כשהגרון שלי מתחיל לכאוב. כך אני מוצאת את עצמי מנסה להבין -מה הסימן עכשיו? על מה זה יושב ואיך אני מסלקת את הדבר הזה מהחיים שלי, איך אני מחוללת ריפוי בגופי.
אתם יכולים אולי לנחש שתרופות (במובן המקובל של המילה) הן אמצעי שאני ממעטת להשתמש בו. מעדיפה תהליכים שלוקחים בחשבון את העבר, את היום יום במובן המלא של המלה ומנסים להיכנס קצת יותר לעומק ולטפל מבפנים. יכול להיות שכאן איבדתם אותי....אני יודעת, הרבה יותר קל לנו להבין את הדברים שאנחנו רואים. הוודאות בנתונים ובתכונות שניתן לתת להן שם, לכמת או להרגיש באחד החושים נוחה לנו, כנראה, הרבה יותר מהדברים הסמויים מן העין.
כשלמדתי בטכניון, במסגרת 10 נקודות הבחירה החופשית במהלך התואר, לקחתי קורס שנקרא "פולקלור ומסתורין". הייתי כנראה הסטודנטית היחידה שלקחה את הקורס הזה ברצינות ואפילו אני חייבת להודות שהיה בו משהו קצת הזוי. זה כנראה נבע מהפער העצום בין תכני הקורס והמסר שרצתה המרצה להעביר, לבין האווירה הכללית במרחב הטכניוני. כאשר ניסיתי, בכל זאת, להבין את מקור הזלזול של חברי, הבנתי שמבחינתם מה שלא נכנס לנוסחה - פשוט לא קיים. עבורם, לכל תופעה צריך להיות הסבר מדעי ואם אי אפשר להוכיח את הדברים אמפירית הם כנראה מקריים או דמיוניים.
אז לא תמיד מיצוי רגלי צפרדעים פותר לי את הבעיות (סתם, נו.... ) ובחיי שאני פוגשת מדי פעם את רופא המשפחה הנחמד שלנו, אבל אני מבינה שלמרות שהוא (וכל שאר הרופאים) באמת נורא מתאמצים, לא תמיד הם יודעים. לא את הכל אפשר להסביר במילים ויש דברים אחרים שלגמרי עובדים. מה שעוד הבנתי באותו קורס מוזר, זו העובדה שזה מתקיים כבר שנים על גבי שנים. פעם קראו לזה שדים, רוחות, דיבוקים וכישופים והיום אנחנו מדברים על מטפלים רוחניים, תקשור, אנרגיות או כוחות על טבעיים. התרגלתי כבר להרמות גבה, לניסיון בכל זאת לתת הסברים. אני לא זקוקה להם. הגוף שלי יודע. אני והוא מעריכים ומוקירים את התפתחות הטכנולוגיה, את כלי המדידה, את המדע והרפואה ואת היכולת שלה לתת מענה במצבים קיצוניים אך יחד עם זאת אנחנו קשובים גם לקולות אחרים. ליקום, לגוף, ללב, לנשמה תקראו לזה איך שאתם רוצים.
השגרה המבורכת הזו היא זמן מצוין בעיני לעצור לכמה רגעים, לחדד את החושים, להקשיב, להרגיש ולהתייחס לכל מה שנמצא סביבנו. למוחשי וגם לרמזים.
בריאות טובה
שגרה נעימה
שלכם,
רותם
רוצים להכניס אנרגיה של יצירה לחיים שלכם ?
מוזמנים לקרוא על החידושים המשמחים בקורסיםשאני מציעה בסטודיו
אני לא פמיניסטית גדולה, אם את כזאת - אולי עדיף שניפגש בפוסט הבא :) ראי הוזהרת!
אני לא פמיניסטית גדולה, לעולם לא אשרוף חזיות. אני שמחה על המתנה שקיבלתי מהטבע, יש לה השפעה על החיים שלי ואני נהנית להשתמש בה. אי אפשר בעיני להתווכח על כך שיש בינינו הבדלים ואפשר לדבר בהכללה על דברים שאנחנו יותר טובות בהם ודברים שהם יותר טובים בהם, נכון? אל תתפסו אותי בקטנה - ברור שיש יוצאים מן הכלל. תמיד יש.
למה היא מתכוונת כשהיא אומרת תכלת מעושן ??? http://www.pitria.com/men-vs-women
אני לא פמיניסטית גדולה כי אני חושבת שלהבדלים בינינו יש השפעה על התפקוד שלנו, על התפיסה שלנו ועל היכולות שלנו. זה מתחיל בפיזי. זה אובייקטיבי. זה מדיד. אי אפשר להתעלם מזה. ממבנה הגוף, מהשדיים, מהזקן ומהעובדה שאנחנו נכנסות להריון.
מכיון שכך נראה לי לא סביר שלא להתייחס לכל אחד מהנתונים האלו בהקשר של שוק העבודה למשל. נכון, זה מקומם ומרתיח לדעת שאישה במשרה זהה לזו של גבר משתכרת פחות.
ובכל זאת -
זה הכי לא פוליטקלי קורקט לומר ואפילו לא חוקי אבל אם הייתי מנהל שמחפש עובדים, אך טבעי בעיני היה להתייחס גם למצב המשפחתי שלהם. הנתונים האלו יכולים להשפיע במידה לא מבוטלת על תפקודם כעובדים. אז יש מי שעושה את זה בגלוי ויש מי שיעשה זאת במסווה... מהניסיון שלי לא הייתה שום בעיה למעסיקים פוטנציאליים לבדוק איתי (בעדינות) איך אסתדר כאימא לתינוק בעבודה תובענית ואפילו לנסות ולהבין מה התכניות שלי בעניין הרחבת המשפחה.
אני יודעת שאסור להם, אבל מה יכולתי לעשות? לתבוע אותם?
אה, כן ...ככה בטוח הייתי מקבלת עבודה ....
http://cafe.themarker.com/post/2463908/
יש פה בעיה.
אני חושבת שקשה לעתים להוכיח ולהילחם באפליה שקיימת ובמקום זאת הייתי חושבת על דרך לתגמל את אלו שמעסיקים נשים בכלל, נשים בהריון בפרט וגם אימהות.
אני לא פמיניסטית גדולה ולכן ממש לא נבהלתי שבאחת הפגישות הראשונות שלנו הוא אמר לי מפורשות שהוא לא שוטף רצפה ולא הולך לאסיפות הורים. היום הוא מכחיש (מזל שיש לי חברות שזוכרות...) אבל גם אז וגם היום זה כל כך בסדר בעיני. אנחנו שותפים מלאים תוך כדי שאנחנו מתחשבים בחולשות ובחוזקות, באהבות ובשנאות וגם באילוצים.
ההבדל המהותי בינינו הוא שהכל קורה קודם כל בראש שלי. לו אין מושג מתי פורים, אבל אני כבר טיפלתי בעניין התחפושות וסגרתי לו ביומן יום חופש שבו יהיה עם הילדים. לי יש כבר תפריט ליום ההולדת של הצעיר שלנו שיחול בעוד חודש והוא זה שיעשה את הקניות..., אני כבר יודעת איפה נעשה את פסח והוא רק יצטרך להודיע להורים...
ככה זה אצלנו ונראה לי שאנחנו לא היחידים.
אז אי אפשר להתעלם מההבדלים הפיזיים והתפיסתיים, אבל אפשר לגמרי לדבר על חינוך ועל השפעות חברתיות. מגיל אפס לנו קונים בובות ולהם כלי עבודה. אותנו מלבישים בשמלות ורודות ואותם בבגדי כדורגל. הילד שירצה לשים לק כמו אימא, יקבל חיוך עקום והילדה שתרצה תספורת קצוצה ורק מכנסיים תגרום לצביטה בלב. אז מה אנחנו מצפים?
כשהבכור שלי היה בן שנתיים בערך הוא קיבל במתנה מסבתא שלו עגלת בובות ורודה. הכי ורודה שאפשר. האהוב קצת הזיע. אמרתי לו שייקח נשימה עמוקה ויספור עד עשר.
הוא לא הספיק לעשות זאת והקטנצי'ק כבר הפך את העגלה על ראשה, הביא את כלי העבודה שלו והתחיל לתקן לה את הגלגלים. ולמען הסר ספק אם הוא היה בוחר לשחק בה עם בובה. זה היה בסדר בדיוק באותו אופן.
http://www.pitria.com/men-vs-women
אני לא פמיניסטית גדולה ובכל זאת (וגם בגלל זאת) עשיתי ואני עושה בחיים שלי דברים שלא הרבה נשים עושות. האיזון לדעתי הוא בנקודה בה יש לנו את הידע, את הכלים ובעיקר את האמונה והביטחון שאנחנו יכולות. יכולות לעשות גם "דברים של גברים" יכולות לעשות כל מה שאנחנו רוצות. יכולות פשוט להיות - בלי שום דעות קדומות. בנקודה הזו אנחנו יכולות לבחור.
אני יודעת לנגר, לנסר, לקדוח, להבריג אבל "ממי .... תביא את הארגז ותתלה את המראה..."
לכבוד יום האישה הבינלאומי וגם ככה סתם -
מוקדש באהבה לכל הנשים באשר הן ובמיוחד לבנות המשפחה, החברות, המכרות והמלוות שלי.
כולן חזקות, נפלאות, מוכשרות ונהדרות כל אחת מהן מהווה עבורי השראה. רינת, שרון, יהודית, עינבל, סוזי, יעל, דקלה, תם, מיטל, רעות, מיכל, עדי, נעמה, רבקה, איילה, אלינור, ג'ודי, אורנה, לטיסיה וענת. תודה!
רוצה לחזק את הצד הגברי שלך? ללמוד לעבוד עם מקדחה? להבין למה מתכוון הנגר כשהוא אומר לך פורניר אלון? רוצה שגם לך יהיה ארגז כלים? אבל בו-זמנית רוצה גם ללטף בדים? לדעת לעצב ולתפור בעצמך כריות, להתרגש מסרטי בד צבעוניים? יש לי משהו במיוחד בשבילך! כל הפרטים כאן
אני מתרגשת.
כבר תקופה ארוכה שאני עובדת על פרויקט גדול ומיוחד עבורי.
שעות וימים של מחשבה, עבודה, ניסיונות וטיוטות, צילומים שרטוטים ואיורים.
והנה הוא לפניכם.
חדר משלי.
סטיילינג ועיצוב לטיסיה Studio Ipanema by Leticia. צילום:מיטל קורן
אז למה אני כל כך מתרגשת?
זוהי סגירת מעגל עבורי.
ככה בעצם הכל התחיל.
הנקודה בה התחלתי ליצור. לנגר, לשפץ, לחדש ולתפור עבור חדר הילדים בביתי
הייתה נקודת מפנה משמעותית בחיי.
אנשים רבים שפוגשים אותי או שומעים מה אני עושה, שואלים איך התגלגלתי הנה.
אם אתם בין אלה ודאי שמעתם את הסיפור בגרסה זו או אחרת.
סיפרתי אותו כאן בגרסה מקוצרת.
סטיילינג ועיצוב: Studio Ipanema by Leticia. צילום:מיטל קורן
לפני כמה שנים החלטתי לאפסן את התואר המכובד שהעניק לי הטכניון לאחר כמה שנים מפרכות של לימודים. התמסרתי אז לתואר חדש בו זכיתי אחרי תחושה כבדה של תשעה חודשים ועוד כמה שעות של צירים וכאבים. בחרתי להיות אימא.
זה לא היה קל כמו שזה נשמע.
בדיעבד הבנתי שהבחירה הזו הייתה מלווה בקונפליקט פנימי עמוק. מה עם כל השנים (הזמן והכסף...) שהשקעתי בלימודים? ומה יגידו ההורים והחברים. מה נהיה ממנה - יש לה תואר של מהנדסת וזה מה שהיא עושה? תופרת? מנגרת ???
הביטוי החיצוני לתסכול הזה היה גרד נוראי בכפות הידיים. תקופה איומה של סבל.
בהתחלה חשבתי שזה בגלל שאני שוטפת לו את הטוסיק כל כך הרבה פעמים ביום.... :)
לקח לי זמן להבין שהגוף שלי דיבר איתי. צעק לי מבפנים.
אז חזרתי.
לאט לאט,
לאהבה הישנה. ליצירה.
קניתי מכונת תפירה ונרשמתי לקורס נגרות.
תפרתי לו ציפית מתוקה לכרית וגם קופסת בד לטיטולים,
בניתי לו רעשן והפכתי ארגז ישן לתיבת צעצועים.
התחלתי לתפור מתנות לחברות שילדו ולאסוף גרוטאות עם פוטנציאל לחיים חדשים.
עוד לא עשיתי שום מהפך גדול אבל לגמרי התהפכו לי החיים.
הידיים החלימו והלב התרחב.
משהו כנראה קורה שם, ברגע הזה שבו אנחנו יוצרות חיים.
אנחנו כנראה מחפשות לעשות משהו אמיתי ומרגש עבור עצמנו וגם עבורם
ורוצות לעשות את זה מיוחד והכי הכי בשבילנו ולא פחות בשבילם.
ואיכשהו זה קורה לרבות, בין אם הן בבית ובין אם הן קרייריסטיות מושבעות.
כולנו הופכות להיות אמהות משקיעות.
סטיילינג ועיצוב: לטיסיה שיינקמן צילום:מיטל קורן
הנה לדוגמה טליה - חברתי האהובה, כלכלנית בכירה בחברת הייטק גדולה. היא בניגוד אלי נשארה בעולם ההוא, לא עשתה שינוי בחיים, אבל אפילו היא אחרי הלידה התחילה לתפור. ילדנו בהפרש של כמה חודשים, והוספנו לתחומי העניין המשותפים שלנו גם את הסעיף "ללטף בדים". הסתובבנו יחד שעות בנחלת בנימין בחיפושים אחר בד כחול עם דוגמה של כוכבים.
כך גם איילת חברתי, לולית המוכשרת. לאחר הלידה של בתה הבכורה, התחילה לשפץ לעצב וליצור חפצים יפים לחדר שלה והפכה את העיסוק הזה לעסק מקסים.
ויש לא מעט כאלו, לא את כולן אני מכירה באופן אישי. גם מהסיפור של המעצבת והבלוגרית סיון לבנה חכים התרגשתי ומצאתי בו לא מעט קוים דומים.
סטיילינג ועיצוב: לטיסיה שיינקמן צילום:מיטל קורן
ויש עוד כמה סיבות שבגללן אני מתרגשת. את הפרויקט המקסים הזה צילמה מיטל קורן.
מיטל היא צלמת מוכשרת וחברת ילדות.
גדלנו בית מול בית, בילינו שעות על גבי שעות יחד בילדותינו (בחדרים בלתי מעוצבים בעליל...) ויש לנו המון זיכרונות מתוקים ויפים. (אם יש פה מישהו שהמשחקים "מחבואים סרדינים" "קופסא" במלעיל או "נחור וספוג" אומרים לו משהו -חייב לכתוב לי על זה ... סתם מסקרן אותי לדעת אם אנחנו המצאנו אותם או שיש באמת משחקים הזויים כאלה...)
מיטל ואני חידשנו את הקשר לפני כמה שנים אחרי תקופה ארוכה של נתק (סתם כזה של מרחק גאוגרפי ושגרה עמוסה). נפגשנו שוב בנקודה בה שתינו עשינו שינוי בחיים והגענו לעולם היצירה. מיטל הייתה הבחירה הכי טבעית עבורי לפרויקט הצילום הזה והיא שותפה מלאה בהתרגשות, בלבטים, במחשבות ובתוצאות. מעגל נוסף שנסגר.
ואני עוד מתרגשת כי אני גדלה. אני מרחיבה את היריעה ומאפשרת לכל מי שביקשה לדעת עוד קצת, להעמיק, ללמוד ולהתנסות בצורה יסודית יותר ולעצב בעצמה (ולא רק את הפריטים שברשימה...) - לעשות זאת.
רוצה לבוא?
כל הפרטים הטכניים נמצאיםממש כאן.
מבטיחה חוויה מלמדת, חברה נעימה ותוצאות לא פחות ממרהיבות.
ניפגש?!
חורף/ סתיו/ עונת מעבר או איך שלא תקראו למה שקורה עכשיו בחוץ, סבב מחלות אחד כבר עברנו. הילדים וגם אני. אני כל כך הרבה יותר אוהבת את הקיץ... מזל שבקרוב הוא יגיע שוב.
ביום יום שלי אני טיפוס שנמנע מעיסוק באקטואליה ובחדשות. תקראו לזה אסקפיזם - אני קוראת לזה "מה שעושה לי טוב..." יש אפילו בדיחה משפחתית על חשבוני.. "כן, רותם... אריה דרעי יצא מהכלא" (לא, אתם לא טועים... זה היה בשנת 2,002 אני עד כדי כך לא בעניינים..). אבל אפילו אני, בימים של מחלה, כשהיה כ"כ קר בחוץ והגוף כאב מבפנים חרגתי ממנהגי והתכרבלתי לי אל מול הטלוויזיה. מצאתי את עצמי רואה לא מעט חדשות ושוטטתי ברשתות החברתיות.
לא אגזים אם אומר שזה ממש השפיע עלי ולא לחיוב. תחושה כבדה של ענן אפור לוותה אותי ימים ארוכים. מציאות של פחד. נבחרי ציבור מלהגים. גבולות מטושטשים ומדאיגים של מוסר וערכים ובין לבין אינספור מסרים צרכניים מעליבים - תקנו, תאכלו, תיסעו, תרזו, תשפצו, תצבעו, תעשו.... כך תהיו מאושרים. ואני מרגישה כל כך לא שייכת. שואלת את עצמי, איפה אני חיה ולתוך איזה עולם אני מגדלת שני ילדים?
אחותי האהובה שלחה לי את הסרטון הנחמד הזה שעזר לי לחזור לפרופורציות.
הסרטון (וגם אחותי) הזכירו לי שנכון שאני פסיק קטן בעולם הגדול. שנכון שבעולם קורים המון דברים, חלקם איומים. אבל מה שבאמת משנה היא מציאות חיי. מציאות אותה אני בוחרת בכל יום לייצר לעצמי ולסביבתי.
כך למשל בחרתי לעזוב את הקרבה לעיר, לעבור לגור ולהקים משפחה בישוב קטן בגליל. כך בחרתי לעזוב קריירה מבטיחה כמהנדסת וממש כך בחרתי לפתוח את הסטודיו שלי ולהקיף את עצמי בדברים טובים ויפים. תקראו לזה בועה...אני קוראת לזה "החיים הטובים".
אני מלאת הערכה לאנשים פורצי דרך. לאותם אלו שמקדישים את חייהם ואת פועלם למשהו שיגרום לחיים של כולנו להיות טובים יותר. לכאלה שמחוללים שינוי. אני אומרת לעצמי שיום אחד כשהילדים יהיו כבר גדולים, אקח חלק פעיל ומעורב יותר בתפקידים ציבוריים. בינתיים אני מסתפקת בלהיות חברה בוועד הורים ומאמינה ביכולתי להשפיע על הסביבה גם מבלי להזיז הרים.
כמעט כל מי שמגיע אלי סקרן לשמוע כיצד התגלגלתי לכאן. אני תמיד מספרת בשמחה ובפירוט. מאמינה ויודעת שהסיפור הפרטי שלי עושה משהו, שהוא מעורר מחשבה וגם אם לא... אני סתם מתרגשת לראות את אלו שמגיעים אלי חווים תחושה גדולה של סיפוק, של מסוגלות והערכה עצמית ותמיד תמיד יוצאים שמחים ומחויכים.
"צריך שכל איש ידע ויבין, שבתוך תוכו דולק נר, ואין נרו שלו כנר חברו, ואין איש שאין לו נר. וצריך שכל איש ידע ויבין, שעליו לעמול ולגלות את אור הנר ברבים, ולהדליקו לאבוקה גדולה ולהאיר את העולם כולו."
שקט.
בין שאון חופשת הקיץ להמולת החגים יש פה ושם כמה ימים של שקט.
זה נעים לי באוזן ואני מתענגת על כל רגע. אני אוהבת את השקט הזה אבל יש לי ממנו מעט.
הייתי עם הילדים כל הקיץ ובחגים אנחנו תמיד בחברת עוד ילדים, משפחה או חברים ואני רגילה לשמוע סביבי באופן קבוע זמזומי שירה ותיפופי ריקודים בנוסח " במדינת הגמדים...." או
"למעלה גבוה על עץ התפוחים". בסוף השבוע הצטרף לרשימת ההשמעה שיר אינדיאני חדש שהבכור למד בחוג סיירים. :)
כבר כמעט התרגלתי למציאות שבה כל מה שאני עושה - עובדת, מארגנת, מקפלת, מתאמת, מנקה, חותכת, מבשלת, עושה קניות, סידורים, מזיעה. הכל נעשה בקצב ילדים, כשברקע נשמעת שוב, שוב ושוב אותה המילה- "אימא".
ואם לדייק אז יהיה יותר נכון לומר "אאאאא-ייייי-מממממ-אאאאא"
ואם ממש ממש לדייק אז
"אימא מה זה..." , "אימא איפה את..." , " אימא מה את עושה" ," אימא בואי רגע..", " אימא איפה ה..." , "אימא למה..."
אני לא מהמקטרים. נהניתי מהקיץ. אני אוהבת את החגים. עושה הכל בשמחה.
רק רוצה קצת שקט.
לארגן את המחשבות, להתרכז, להסתכל קצת קדימה, לתכנן. לשתות קפה.
בשקט.
ובחודש החגיגי הזה יש פתאום יום כזה של שקט.
ואני עובדת, מתכננת, ממיינת, מסמנת, מסננת ,מסדרת, קובעת פגישות ויכולה בתוך השקט הזה להקשיב לציוץ הציפורים ולעוד כמה דברים. בתוך השקט הזה אני מזהה מחשבות, תחושות. רגשות. כאלו שלא הצלחתי אפילו לשמוע. עכשיו יש לי זמן להקשיב להן, לנסות להבין מה הן עושות לי בפנים.
השנה נפתחה בהתרגשות גדולה. הבן הבכור שלי עלה לכיתה א'. מרחב חדש, שפה חדשה, חברים חדשים. אני מעט חוששת אבל מלאת ציפייה לחוויות נעימות ולמסעות מרתקים.
הביקור שלי בבית הספר היה מלווה ברגשות מעורבים. געגועים לריחות של מחברות וספרים חדשים, ערגה לתקופת הלימודים שמעלה בי זיכרונות מתוקים, אך הייתה בו גם קצת אכזבה נוכח העובדה שיש היום כל כך הרבה ידע וכלים ובכל זאת עדיין מלמדים ילדים בישיבה ליד שולחן ומול לוח עם גירים. ובכלל קצת עצוב לי על כך שהקיץ נגמר מהר כל כך ועל שהימים כבר מתקצרים.
ההתרגשות והציפייה ממלאות לי את הבטן בפרפרים נעימים. החשש גורם לי להיות דרוכה, לשים לב לפרטים. האכזבה והעצב מסייעים לי לשחרר כאב. ובזכות הגעגוע אני מודה על ימים טובים.
פתיחת השנה הביאה אתה גם רוגע. החזרה לשגרה, הסדר, הוודאות, כל אלו משרים עלי שלווה, נותנים לי מרחב נשימה ומסייעים לי לאסוף את עצמי ולהסתכל קדימה. אני שמחה. מתבוננת בשני בני, בבן זוגי האהוב ובעצמי, שמחה ושבעת רצון מכך שגדלנו. בכל אחד ואחד מאיתנו זה ניכר. חלפה שנה ואנחנו התבגרנו.
הרוגע גורם לי לחייך יותר. לעשות כל דבר מהלב. השלווה מאפשרת לי לפעול ברכות ובנועם, השמחה ושביעות הרצון ממלאים לי את המצברים.
ואז אני מזהה את הדאגה. מה יהיה בבית הספר, יש שם מעט מאוד ילדים שהוא מכיר...וגם ... לא הצלחנו להתקדם עם הגמילה של הצעיר, ואיך אעבור את החגים כשצריך שוב לעבוד תחת לוח חופשות מאתגר של הילדים. ומה יהיה עם זה, ואיך נסתדר עם ההוא, ואיך נעשה את זה ככה, ומה אם לא נספיק לפני החורף, ואולי עדיף ש........
התעייפתי.
אני מרגישה שלעומת כל הרגשות שממלאים אותי, מסייעים לי להתגבר או להתקדם. בדאגה אין שום תועלת. היא חונקת, דוחקת, לא משאירה מקום. היא משתקת, מרוקנת אותי, מכניסה לקיפאון
ואז אני מבינה מה בדיוק אני מאחלת לעצמי לשנה הזו, שמתחילה לה היום..
אני רוצה שנה של שקט, שנה נטולת דאגה.
מאחלת לעצמי שגרה וימים רגועים.
מבקשת ללמוד לוותר על הדאגה, להיות מסוגלת לא לתת לה להתגנב אלי פנימה.
לדעת לפנות במקומה מקום לציפייה ולתקווה, אולי גם לפחד.
לדעת שאני עושה טוב ככל יכולתי
ובמקום בו אין לי יכולת להשפיע, לתרגל את היכולת לסמוך, לבטוח
לחזק בעצמי את הידיעה שאוכל להתמודד עם הכל
ולקבל את כל מה שיגיע באהבה.
כמה טוב לי שהעיסוק שבו בחרתי ממלא אותי בשלווה הזו שכל כך טובה לי
אבל עוד יותר מזה משמח אותי שהמקום שלי מאפשר גם לכם לבוא לכמה שעות של שקט
אז אם זה בדיוק מה שחסר לכם, או שהבטחתם לעצמכם לעשות השנה קצת יותר בשביל הנפש
מוזמנים להציץ בלוח הסדנאות לחודש אוקטובר ולבוא לבקר!
יום הולדת.
החודש יש לי יום הולדת!
כשהטמפרטורות בחוץ עולות ונהיה ממש דביק, אני יודעת שהגיעה עונת ימי ההולדת. כן, אצלי זו עונה. בני הבכור חוגג ביולי יום הולדת, גם אחותי האהובה חוגגת ביולי. אחי היקר חוגג בתחילת אוגוסט וגם הוא נכנס ל"עונה". השנה הצטרף לחגיגות גם הסטודיו שלי. גם הוא חוגג החודש יום הולדת (ראשונה!) ביולי שעבר, ממש לפני שנה, הוא התחיל להתמלא באנשים, בחיים, ביצירה.
אז כבר די רחוק מ-16... ולא ממש בעניין של קצפת ודובדבנים
(מעדיפה סושי ועוגת פאדג' שוקולד אם אתם כבר שואלים... ).
אני חוגגת השנה 37 קיצים מיוזעים והמון המון רגעים. אוסף של נקודות, קו של חיים.
כבר הבנתם אותי קצת, לא? אני פחות אדם של מסיבות, יותר של מחשבות.
חוגגת, בטח שחוגגת, אבל לא פחות מזה חושבת ומהרהרת.
אוהבת לבדוק עם עצמי אילו מתנות קיבלתי במהלך השנים. לאן הגעתי, מה השגתי, אילו חלומות הגשמתי. מה עד כה הספקתי להבין, ללמוד ולעשות וגם איפה אני עוד רוצה להיות בשנים הקרובות.
לקראת יום הולדתי אני בדר"כ עושה לי בראש מן רשימה. ספירת מלאי. מה יש במצטבר ובמיוחד מהם הסעיפים החדשים. אלו שהתווספו להם במהלך השנה שחלפה.
אז במצטבר יש המון.
אהוב. אחד ויחיד. הוא הראשון. כזה שהבחירה בו מתחדשת בכל יום. הר של אושר.
2 פיצקים מהממים, נו טוב, אחד כבר ממש לא פיצי, ...האמת היא שגם השני כבר תיכף לא עונה על ההגדרה. אבל מהממים זה בטוח. מלמדים אותי, מצחיקים אותי, מאתגרים אותי ובעיקר ממלאים אותו בים של שמחה.
בית. ביקור אצל רואה החשבון היום הראה לי שהוא הופך להיות יותר ויותר שלי ופחות של הבנק. (יהההה!) הבית הזה הוא עבורי הרבה יותר מארבע קירות. הוא עוגן, הוא בחירה, הוא מהות.
גינה. כן, זה חלק מהסעיף הקודם אבל בכל זאת עצמאי... כל שנה מקדמת אותי לכיוון גינת החלומות שאני עוד רוצה...
חתולים וכלבים - אין וזה הישג גדול בהתחשב בסעיף הראשון ברשימה.
תואר ראשון מהטכניון שלא ממש משמש אותי כרגע אבל נשמע די טוב. (תודו שעכשיו אתם חושבים שאני יותר רצינית...)
מעגל משפחתי קרוב, חם ואוהב. ולא, זה ממש לא רק משהו שנולדים אתו. זה משהו שהבנתי כמה הוא חשוב לי ושאני עובדת כדי לשמור עליו.
ומה הצטרף השנה?
הרבה תובנות.
אפשר גם וגם, כך או אחרת , קצת מזה וקצת מזה, לכולם יש מקום.
גם כשכבר בחרנו, עשינו, או אמרנו, כמעט תמיד אפשר לחשב מסלול מחדש, לכוון, לדייק, לתקן.
אסור להשאיר בבטן דברים שרוצים לומר. אסור לוותר על דברים שרוצים לעשות. אסור להישאר במקום בו לא רוצים להיות ו.... אף פעם לא מאוחר מדי.
וכמו שהצעיר אוהב כ"כ לשיר " והעיקר והעיקר, לא לפחד כלל"
השבוע דיברתי עם הבכור על התכניות להמשך הקיץ, על החופשה המתוכננת, על הקמפינג שהבטחנו. הוא שאל מי יבוא. "מה זאת אומרת" עניתי. - אבא, אני, אתה, ואלון. "ממממ" הוא ענה, "אבל איך אבא יבוא - הוא לא בחופש..."
"הוא ייקח חופשה מהעבודה ויצטרף אלינו" עניתי .
שתיקה. אני שומעת את הגלגלים בראש שלו עובדים במרץ -
"זה יהיה הכי טוב אם אבא ימציא לעצמו עבודה - כמו שאת עשית.... ככה יוכל להיות איתנו יותר ומתי שירצה"
זה השאיר אותי עם דמעות בעיניים וצחוק גדול על השפתיים. לא יכולתי לתאר את זה טוב יותר.
המצאתי לעצמי עבודה. בצלמי ובדמותי. עבודה שאני כל כך אוהבת. שעושה אותי מאושרת. שמאפשרת לי חופש, שמאפשרת לי בחירה שמאפשרת לי שמחה והנאה יומיומית. ויותר חשוב מזה - לימדתי את הבן שלי שיעור כ"כ חשוב לחיים. זכיתי. זה לא ספק ההישג הכי גדול של השנה שחלפה.
למדתי לאחרונה שלמרות שביום ההולדת, נהוג לקבל ברכות ומתנות. יש לבעל השמחה זכות גדולה לברך את סביבתו ויקיריו כמתנה. אולי אני קצת תמימה אבל אני באמת מאמינה שאם כל אחד בעולם יעשה את מה שהוא אוהב ושעושה אותו מאושר, העולם שלנו יהיה מקום טוב יותר לחיות בו. מאחלת לכולנו להיות בעולם טוב שכזה.
שלכם,
רותם
כבר תקופה ארוכה שאני נמצאת בצד האחד. המלמד. 
